מה אם אנחנו מודדים את הדבר הלא נכון?

חמש שעות ביום.

שש שעות.

לפעמים יותר.

התגובה תמיד זהה:

אנחנו מכורים.

אנחנו מבזבזים את החיים שלנו.

אנחנו צריכים לבלות פחות זמן ברשת.

אולי.

אבל התחלתי לתהות אם זמן המסך עצמו הופך לדבר הלא נכון למדוד.

הוא אומר לנו כמה זמן הבטנו במסך.

אתמול ביליתי כמה שעות ברשת.

חלק מהזמן הזה נעלם בהודעות, התראות ודברים שאני בקושי זוכר היום.

אבל חלק ממנו הפך לעבודה.

חלק הפך לשיחות עם אנשים שאכפת לי מהם.

חלק הפך להחלטות עבור חברה שאנחנו בונים.

וחלק הפך למאמר הזה.

דוח זמן המסך שלי ספר כל דקה בדיוק באותו אופן.

זה כבר לא הגיוני בעיניי.

שעה שמוקדשת ללמידה של משהו אינה זהה לשעה של גלילה חסרת מחשבה.

שעה שמוקדשת לשיחה עם המשפחה שלך אינה זהה לשעה של דילוג בין סרטונים שתשכח מחר.

שעה שמוקדשת לפתרון בעיה אמיתית היא עדיין זמן מסך.

אבל התוצאה שונה לגמרי.

האינטרנט כבר אינו מקום שאנחנו מבקרים בו אחרי שהחיים האמיתיים נגמרים.

חלק גדול מהחיים האמיתיים מתרחש שם עכשיו.

אנחנו עובדים, לומדים, בונים מערכות יחסים, מנהלים כסף, בונים חברות, מגלים מוצרים, מתווכחים, מקבלים החלטות ומשנים את דעתנו ברשת.

אנחנו לא חוזרים אחורה.

לכן, לומר לאנשים פשוט ״לבלות פחות זמן בטלפון״ מרגיש יותר ויותר עצלני.

זו אולי עצה טובה במצבים מסוימים.

אבל היא לא עוזרת לנו להבין מה באמת מכילות השעות האלה.

וייתכן שזו הבעיה האמיתית.

הפכנו טובים מאוד במדידת משך.

אנחנו הרבה פחות טובים במדידת משמעות, מאמץ, תרומה או תוצאה.

לכלכלה הדיגיטלית יש אותה מגבלה.

היא יודעת מה פתחנו.

על מה לחצנו.

כמה זמן צפינו.

מה החזיר אותנו.

מה מנע מאיתנו לעזוב.

המדדים האלה בנו כמה מהחברות הגדולות בהיסטוריה.

הם עדיין חשובים.

תשומת לב היא המקום שבו הגילוי מתחיל.

אבל תשומת לב אינה החלק המעניין.

מה שקורה אחר כך הוא.

האם מישהו למד משהו?

האם הוא פתר בעיה?

האם הוא עזר לשפר אותו?

האם הוא חזר?

האם הוא המליץ עליו לאדם אחר?

או שלא קרה דבר בכלל?

קליק לא יכול לענות על השאלות האלה.

גם זמן מסך לא.

זה נעשה חשוב עוד יותר כשה-AI הופך את הפקת התוכן לקלה יותר.

AI יכול לכתוב את המאמר, לייצר את הפרסומת, ליצור את התמונה, לערוך את הווידאו ולהפיק מאות וריאציות בתוך דקות.

התוכן הופך לשופע.

החוויה האנושית לא.

AI יכול ליצור את המסר.

הוא לא יכול להפוך ללקוח אמיתי.

הוא לא יכול לנסות את המוצר שלך בעצמו, לבטוח בו, לדחות אותו, לחזור אליו, או להחליט שמגיע לו מקום בחייו של אדם.

רק אדם יכול לעשות זאת.

ובכל זאת אנחנו עדיין מודדים אנשים בעיקר דרך עקבות תשומת הלב שלהם.

צפיות.

קליקים.

דקות.

מעורבות.

המערכת יכולה לראות שנשארנו.

היא הרבה פחות טובה בזיהוי מה תרמנו.

השאלה הזאת נשארה איתי הרבה זמן.

היא הפכה לבסוף לאחד הרעיונות שמאחורי Beeezo.

לא כי אני רוצה שאנשים יבלו יותר זמן ברשת.

לאינטרנט כבר יש מספיק דרכים להשאיר אותנו בוהים במסך.

השאלה הייתה פשוטה יותר:

עסק זקוק לאדם אמיתי כדי להשלים פעולה מועילה.

אדם בוחר אם להשתתף.

הפעולה מושלמת ומאומתת.

העסק מקבל תוצאה.

האדם מקבל תגמול.

זו לא תשובה שלמה לעתיד האינטרנט.

זהו ניסיון אחד להכיר בכך שלהשתתפות אנושית יש ערך.

ההבחנה הזאת חשובה לי.

כי זמן לבדו הוא מדד גרוע מאוד לחיים.

שני אנשים יכולים לבלות את אותה שעה ברשת ולצאת ממנה עם תוצאות שונות לגמרי.

שעה אחת יכולה להיעלם.

שעה אחרת יכולה לשנות עסק, ללמד מיומנות, לחזק מערכת יחסים או ליצור רעיון שממשיך להיות משמעותי שנים אחר כך.

השעון לא יכול לראות את ההבדל.

אולי אנחנו צריכים.

לכן, כשאני רואה עוד גרף שמחשב כמה שנים מחיינו נבלה בבהייה במסכים, אני כבר לא שואל רק:

כמה שעות?

אני שואל:

מה קרה בהן?

אולי מדדנו את הדבר הלא נכון כל הזמן.